גלגוליו של בית הכנסת

עם העלייה על הקרקע (בכ"א בתמוז תרצ"ז), הצטופפו חברי טירת צבי בתוך חומות הטירה המבוצרת.

לחדר האוכל, למטבח, לבית הכנסת וכדומה, שימש אחד החדרים הגדולים של הטירה. מחוסר מקום אפילו להקמת אוהלים נוספים, השתכנו חלק מהחברים ברווח הצר בין קיר הטירה לחומה, שם הניחו מיטות, ואנו, הילדים, קראנו לקטע הזה "רחוב המיטות".

בכ"ח בטבת תרצ"ח נחנך צריף חדר האוכל "החדש" שעמד סמוך לכיכר של היום, והיה המבנה הראשון מחוץ לחומה.

חדר האוכל שימש כמובן בית כנסת עד "לִכְשֶׁיַרְחִיב".

בשנת תש"א, עם קבלת התקציב לבניית הבתים הראשונים מחוץ לחומה, נורתה גם אבן הפינה לבית הכנסת, בכ"ט באדר.

זה היה טקס מרשים שהשתתפה בו צמרת הציבור הדתי בארץ.

לאחר הטקס, יצקו יסודות לבית הכנסת, מסגרת בטון מסיבית,

על פי תכנונו של האדריכלמאיר בן אורי.

מה היה כתוב במגילת היסוד, לא נדע. המגילה נטמנה ביסודות בית הכנסת.

בשנת תש"ו, כמתנת יום הולדת, כתב אבי, מאיר אור,ספרון לאחותי הבכורה, רותי בת השמונה.

הוא מתאר בו בלשון מקראית את שנות טירת צבי הראשונות, ובין השאר כותב:

מכל מקום, לאחר הטקס המרשים, תם הכסף. שנים רבות עמדה מסגרת הבטון זנוחה והצמיחה קוצים.

רק פעם בשנה, בשמחת תורה, היה יעקב קלי מנהיג את רוקדי ההקפה השביעית, מחדר האוכל אל יסודות בית הכנסת. שם, בין ערמות העפר והקוצים רקדו ושרו "יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ, עִיר צִיּוֹן תִּמָּלֵא...".

כך המשיכו גם כאשר נבנָה צריף חדש לחדר האוכל, סמוך לִיסוֹדוֹת הטירה. המרחק לבית הכנסת אמנם קטֵן, אך המרחק בזמן – נותר גדול.

רק בשנת תשי"ג, הוחלט לעשות מאמץ ולהקים סוף סוף בית כנסת. התכנית המקורית של בן אורי כבר לא התאימה.

פינו את חגורת הבטון, יצקו יסודות חדשים לבית כנסת חדש, על פי תכנונו של האדריכל יצחק יעבץ, והחלו בבניין. על המלאכה ניצח רכז הבניין קלמן הוניגמן (אביו של עמנואל מגן), וביציקת התקרה והכיפה, נערך גיוס של כל חברי המשק שערבבו את הבטון, יצקו, החליקו, ויצרו שלד בניין לתפארת. אך שוב, תם הכסף.

בית הכנסת המפואר נותר בעליבותו כשהוא מוקף פיגומים וּפְעוּר חלונות, הוסיף לקבל מדי שנה את מעגלי הרוקדים בין הפיגומים ובתוכם, שרים "יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ", ומקווים.

בכ"א תמוז שנת תשי"ז חוגגת טירת צבי עשרים שנה לעלייה על הקרקע.

בעצרת גדולה, על רקע הטירה, ובהשתתפות ראש הממשלה בן גוריון, חוגגת טירת צבי.

המשך החגיגה בחנוכת בית הכנסת בחול המועד סוכות תשי"ח, הייתה משופעת באורחים רבים. אלפי אנשים מכל קצוות הציונות הדתית גדשו את שבילי הקבוצה, ומילאו את חלל בית הכנסת שהיה צר מלהכיל את כל הבאים.

מול ארון הקודש ניצבה מקהלת ילדים, החזןיעקב פלזן(פלג) הנעים ב"מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", והסולןבני קלי(הי"ד), ענה כנגדו. בית הכנסת הואר כאשר מסביב לכיפת בית הכנסת מנורות וכך גם סביב ארון הקודש.

בית הכנסת, אולם תפילה גדול ובצדו עזרת נשים צרה (מִדַּי), ומשני צידי הכניסה, חדרי עיון (ומנוחה למתפללים...). שירותים? למי היו אז שירותים צמודים?! באסיפת החברים, לפני חנוכת בית הכנסת, נקבע"תקנון בית הכנסת"ובו נקבע שנוסח התפילה הוא נוסח אשכנז עם כמה תיקונים בנוסח ספרד (מיקומו של "שיר של יום" בשבת ובחג, תפילת הגשם ותפילת הטל וכן תקיעת שופר במוסף של ראש השנה בתוך תפילת הלחש). נוסף לכך נקבע, שבכל שנה יחולקו מקומות הישיבה מחדש, כדי לא ליצור "חזוקה" וכן, "לא ייכנסו לבית הכנסת ילדים מתחת גיל ארבע"... מי זוכר את זה היום?!

כך התפללנו שנים רבות עד שצר לנו המקום.

בתשמ"ד, הורחב בית הכנסת. שוב גלינו לחדר האוכל. בתכנונו שלמשה קוריאטובניצוחו שלמיכה חורין, שופץ בית הכנסת. עזרת הנשים הדו-קומתית שוכנה בצד המערבי, ובשטח שהתפנָה נוספו עוד מקומות לגברים. גם אשכולות תאורה חדשים נוספו, ורחבת ריקודי שמחת תורה התמלאה בספסלים, ובכל שנה מנצחים הגבאים על הוצאתם לרחבת הכניסה. גם שירותים מרווחים וכמובן מיזוג אוויר מרכזי (ומקפיא).