דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ד' >>  שודד הבקר בטירת צבי
 

לאחר שתמה מלחמת סיני, הוברר מעל לכל ספק שטירת צבי פשוט אינה מוכנה לשעת חֵרום. המקלטים המיושנים, שרידי מלחמת העצמאות, החפורים בעפר, נהרסו ברובם. כך גם עֶמדות המגן וּתְעלות הקשר. משרד הביטחון נחלץ לעזרה, וסייע בהקמת מְצָדִיּוֹת ('פִּיל-בּוֹכְּסֶס') שהוקמו בפינות המחנה, וכוסו בתִלֵּי עפר, כך שרק חלונות הירי נותרו גלויים. במקביל, נבנו מקלטים מזעריים 'מיני-מקלטים'בתוך הדשאים.

שיא השיאים, שריונית זחלילית קלה ('ברן קרייר'), שאיש לא ידע מה בדיוק לעשות בה. שכן היא פעלה על בנזין, ואותו היא'שתתה' בכמויות בלתי כלכליות בעליל.

פרט להטרדות קלות, התקופה בין מלחמת סיני למלחמתששת הימיםהייתה רגועה יחסית. אולם, אירוע אחד זעזע את השלוָה.

במהלך שירותנו בצה"ל, באחת השבתות בשנת תש"ך (1960), בדיוק כאשר סיימנו קורס מכי"ם בשבטה, והיינו בשיא כושרנו הגופני, הגענו לחופשת שבת בטירת-צבי.

בסיום ארוחת הצהריים,נפגשים כל בני הכיתה בכניסה לחדר-האוכל להחלפת רשמים וחוויות שהתחדשו מאז הפגישה הקודמת שלנו (באותם הימים יציאה לשבת הייתה אירוע די נדיר). לפתע, מגיע אלינו בריצה בנימין סימון, מא"ז טירת צבי דאז: "אתה ואתה ואתה ואתה", הוא מצביע עלינו, "בריצה לנשקייה, הצטיידו בנשק, ורוצו לשער בריכות הדגים, שם אורי יתדרך אתכם".

בלי לשאול שאלות, בבגדי השבת שעלינו, אנו רצים לנשקייה (באותו המקום שהיא נמצאת בו עד היום), ושם כבר ניצב הַנַּשָּׁק, מוטלה חַן-ציון מגרעין גאולים, והוא מושיט לכל אחד רובה (אנגלי או צ'כי, אני כבר לא זוכר) וחגורת כדורים. אני תופס את הרובה, משחיל מעל ראשי את חגורת הכדורים('בנדולרה' קראנו לה), ואנו יוצאים בריצה אל שער הברֵכות.

ליד השער, על העמדה הבנויה (היום, מחסן חומרי הדברה), ניצב אורי ומשקפת בידו. הוא מצביע לכיוון הברֵכה האחרונה (יב' או ת') ופוקד:"שם בין הפרות מסתובב שודד בקר. התקרבו אליו בזהירות, ונסו לתפּוס אותו, ואל תיקחו סיכונים! אם נראֶה לכם שצריך, תירו על מנת לפגוע!!!

יצאנו מהשער, כשתוך ריצה אנו מתחלקים לשתי חוליות על מנת לאגף את השודד ולמנוע ממנו דרך בריחה.

אנו מתקרבים, ובאמת, בברֵכה האחרונה, בין הפרות הרועות על גדות הבריכה, מסתובב אדם חבוש כָּפִייה לבנה.

המוזר הוא, שהוא כלל לא נראָה מוטרד מכך שכמה אנשים חמושים רצים לעברו.

לידי רצים מצד אחד עמרם הדר, ומהצד האחר מיכאל פרידמן, המכניס כדור לקנה, וצועק לנו: "אני יורה!". תוך ריצה, הוא יורה ביישור מקורב, כאשר בו-זמנית צועק עמרם: "חדל אש!אל תירו!!! זה חיימקה!

ועדיין 'השודד' לא מגלה שום סימני דאגה.

אנו מתקרבים בזהירות, ואכן, חיים בית יעקב – חיימק'ה, מסתובב שם ליד הפרות כשחולצת השבת הלבנה כרוכה על ראשו נגד השמש הקופחת, והוא כלל אינו מבין מה אנו מחפשים שם.

הוא אפילו מסרב לחזור איתנו כי הוא עוד לא גמר את הסיור...

בַּבּירור שנערך עם שובנו, התברר כי אחרי התלבטויות רבות מלוות בהתייעצות עם גורמי ביטחון שונים, הוחלט זו הפעם הראשונה, להוציא את עדר הבקר לבשר, למרעה בשטח ברֵכות הדגים, בשבת, ללא רועה.

בני סימון, הרב"ש, לא היה שלם עם ההחלטה, ולכן, בזמן ארוחת הצהריים, לקח עימו את אורי, וביחד הלכו לצפות על העדר, לוודא שלא קרה לו דבר. לחרדתם, ראו 'ערבי' מסתובב ו'בודק' את הפרות.

לאחר מעשה, התברר כי חיימקה נהג לצאת מדי שבת לסיור ביקורת בברֵכות הדגים, וזו הייתה תורנות השבת הקבועה שלו. הוא לא ידע שיש איזושהי בעיה עם הסיור השגרתי הזה, וכך, התפתחה העלילה ב'קומדיה של טעויות' שבנקל יכלה להפוך לטרגדיה.

חיימק'ה שהיה גם כְּבַד שמיעה, אפילו לא שמע את הירייה שירה לעברו מיכאל. כששאלנו את מיכאל אם כיוון לעבר חיימקה, השיב שבעצם התכוון לפגוע, אך הריצה והצעקה של עמרם גרמו לו לירות "בין לכוון לבין לא לכוון"...

פורסם בדף השבועי ערש"ק פרשת"שופטים"ו' באלול תשע"ב24.8.2012


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)