דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ד' >>  לידה בעיצומה של מלחמת סיני
 

איך נולדתי בעיצומה של מלחמת סיני

מאת מאיר אריאל

"הֵי, סינַי (במלעיל), בוא הנה!" – קורא לי לוי גבעון, ואני נער, מתייצב מייד. עוד חברים שלא יכלו לשכוח את סיפור לידתי בזמן מבצע סיני היו נזכרים בו ומזכירים אותו, כל אחד בדרכו.

כשבועיים לפני מבצע סיני, עם רבים מחבריו מהמשקים (יוצאי חטיבת גולני) גויס גם אבא (ברוך אריאל) לחטיבה 9; שם, בדרום, עסקו באימונים ובהכנות. למשל, את כנות המקלעים ושאר חלקי האִבְזוּר על הרכבים התקינו במסגרייות עין חרוד, יפעת ועוד. הקשר עם הבית היה בפתקים שנמסרו בִּידֵי חיילים שעלו צפונה.

אמא שעמדה ללדת, לא יכלה להישאר בטירת צבי, כיוון שכלי הרכב ברובם גויסו, והמעטים שנשארו לא היו זמינים, וכן חששו לנוע בדרכים בלילות מפחד הפדאיונים, אז את ההמתנה ללידה נאלצה להעביר בפנסיון בעפולה, יחד עם 'ממתינות' כמותה. תמר, אחותי בת השנתיים נשארה אצל המטפלת גם בערב.

יום אחרי שנולדתי הוחזרנו לטירת צבי. בעת מלחמה, בית החולים צריך להיות מוכן לקליטת נפגעים –אין מקום ליולדות!

בלילה – יריות. פדאיון בחצר!מוטלה חַן-ציון הַנַּשָּׁק, תופס יזמה ומפעיל את ה'סירנה' (הידנית כמובן); לקול הצפירה, החברים חשים לתפּוס עֶמְדוֹת הגנה, והחברות אצות לבתי הילדים, ומורידות אותם למקלטים. בבית התינוקות תופסת אחת המטפלות את אהרֹן גלזר בן שלושת החודשים, ורצה איתו למקלט. היא מועדת על המדרגות, ואהרן נשמט מִיָּדָהּ, ומתגלגל אל תוך המקלט. בהלה גדולה. אך אהרֹן רק נשרט. במשק מתבדחים כי זהו הפצוע היחיד בטירת-צבי במלחמת סיני...

דודי יצחק מתרוצץ, וכולו דאגה: לאחיו בסיני, לגיסתו היולדת ולאחיין בן יומו. הוא יורד למקלט ('כולה' צינור גדול מתחת לאדמה), לראות ולוודא שהכול בסדר.

נולדתי ביום רביעי, וזה גם היום הרביעי למלחמה, ובדיוק באותו הזמן אבא דוחף משאיות ששקעו בחולות ואדי רזאלה.

חטיבה 9 שיצאה מראס א –נקב (מעל אילת) עושה דרכה בְּדֶרֶךְ-לא-דרך במקביל לחוף ים סוף, ומטרתה –שארם א שייח'.

שם תפוצץ את התותחים הסוגרים על מְצָרֵי טִירָן, ותסיר את האיוּם מעל צי הסוחר לאילת. מתברר, שעיקר המלחמה היה הדרך עצמה.

סוף המלחמה. במגרש המסדרים החטיבתי בשארם א שֵׁיח' עומד הרמטכ"ל משה דיין (שהגיע במטוס) וקורא: "...בִּגְדוֹל זְרוֹעָם ידמו כאבן". אבא צועק לו: "בִּגְדוֹלזְרוֹעֲךָ"!,אבל לך תדבר עם צבר שחצן...

במטוס הגיעו גם עיתונים. חבר בא ואמר: "ברוך, מזל טוב, רְאֵה את המודעה הזו בעיתון,נולד לך בן!". יהודה דודי אחיו של אבא, ניסה את כל קשריו בצבא כדי להעביר את הידיעה. התשובה שחזרה "אין קשר עם החטיבה". כעיתונאי, עשה את הדבר הפשוט: פרסם מודעה בעיתונים בנוסח: "ברוך אריאל, מזל טוב להולדת הבן". אחר כך התברר שהמודעה הייתה קצרה מדיי...

אבא קיבל אישור לחזור לארץ, הגיע בטיסה לֵילית לתל-נוף, ויצר קשר עם הוריו בתל אביב. הם, שמחו לשמוע את החייל שלהם,והוא הופתע לשמוע שהברית למחרת, כי לא ידע את חשבון הימים, ושיער שהחמיץ את האירוע. התקשרו לטירת צבי: "חכו, אנחנו באים!" הזמינו מונית מתל-אביב, אבל הדרך התארכה מאוד; מחסומים, קטעים סגורים, תנועת צבא [וכביש 6? אפילו עוד לא חלמו עליו]...

ובטירה – מתח. מתי יגיעו? תחילת כסלו, נובמבר, והשקיעה כבר מקדימה. לאה לוין על גג הטירה צופה אל הכביש מעבר לסדריית אבו פראג' .

פתאום צְעקה נרגשת: ברוך הִגיעעע!!!

מספרים שֶׁהֵדֵי הצְעקה הִגיעו עד אוהלי ערב אל זנאתי מעבר לירדן...

על אף שעברו 56 שנים, והסיפוריםהם בבחינת תוש"בע , בכל זאת יש קשר ביניהם למציאות...

בשׁוֹך הקרבות, דוד בן גוריון, ראש הממשלה, נשא נאום ששודר ברדיו לפחות שלוש פעמים, וקרא אותו משה דיין במסדר הניצחון בשארם א שייח': "הבאתם לסיום מוצלח של המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו, באַחַד המבצעים המופלאים בתולדות כל העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: 'שָמעו עמים - ירגזון, חִיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אֵילֵי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד...' אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבתה, המכונה תיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית"!

"מלכות ישראל השלישית" נמשכה בדיוק 31 שעות, ואחריהן נאלץ בן גוריון להיכנע ללחץ רוסי-אמריקני מתואם, ולהתחיל במהלכים לנסיגה מחצי האי סיני.

פורסם בדף השבועי ערש"ק"ראה"תשע"ב17.8.2012


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)