דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ד' >>  חריש בעבר הירדן
 

שיח' מוחמד זינאתי או חריש מעבר לירדן

על פי מה שסיפר יונה נויבואר באירוח בביתו ב'שבת הקבוצה',בתוספת קטעים מהזיכרון ומהאינטרנט

בנובמבר 1921 נחתם בין ממשלת פלשתינה-א"י ובין הבדואים תושבי אזור בית שאן הסכם, האומר שהועברו לבעלותם אדמות שהיו עד אז אדמות "ג'יפטליק" (רכוש השולטן).

באזור שהיום יושבים בו הקיבוצים כפר רופין, מעוז-חיים, נוה איתן (ואבוקה), שכן אז השבט הבדואי ע'זוויה, ובראשו השיח'מוחמד זינאתי. לבדואים לא היה צורך בקרקע, מה עוד שהיו צריכיםלשלםעליה כחלק מעסקת הבעלות, ולכן החלו למכור קרקעות לכל המרבה במחיר. בקק"ל זיהו את האפשרות, ובשנות ה- 30 ניהלו עם השיח' משא ומתן, שבמהלכו רכשו מהם את הקרקעות, ובתמורה, סייעו לשיח' לקנות קרקעות מעבר לירדן, שם, עד היום, ממול לטירת-צבי,קיימים שני כפרים הנושאים את שמותיהם של בני השייח'. יש לציין שהקרקעות בעבר-הירדן היו זולות בהרבה מקרקעות בית-שאן, כך שהשבט זכה בנחלה גדולה פי שניים ויותר מזו שהייתה לו כאן.

בדואֵי השבט כשלעצמם, לא הרוויחו הרבה מהעסקה, שכן, בנו של השיח' החכיר להםחלקמהקרקעות תמורת שליש מהיבול. הוא עצמו חי בעושר וברווחה, ונתיניו – בעוני ובדוחק רב.

לעיבוד קרקעותיו, נזקק השייח' לציוד מכני, ונעזר בטרקטור של טירת-צבי.

השייח' היה שנוא על שבטים בדואים אחרים בעמק, הן משום שאנשי הוועד הערבי העליון הסיתו אותם נגדו על שמכר אדמות ליהודים, והן משום שבין שבט הע'זוויה לבין שבט הסגרים, שישבו בין טירת-צבי לכפר-רופין, היה 'חשבון פתוח' של נקמת דם.

יוסף נויבואר נשלח מטעם טירת-צבי עם טרקטור קטרפילר 2-D, לחרוש את שטחי השייח'בעבר-הירדן. מדי יום שישי אחר הצהרים, היה השייח' מפקיד בידיו את סוסתו האצילה, ויוסף היה דוהר מערבה (מן הסתם במהירות מופרזת...), חוצה את הירדן, שובת בטירת-צבי, וביום ראשון שב לעבודה.

באחד מימי השישי, זיהו הסגרים את סוסת השייח' השנוא דוהרת בשטחיהם, וכמה פרשים החלו לרדוף אחריו, כדי לסגור עימו את החשבון הפתוח. יוסף הגביר את מהירותו , הגדיל את המרחק, ובהיכנסו לטירת צבי, סגרו השומרים את השער ומנעו את כניסת הרודפים. במשך כל אותה השבת, הִקיפו רוכבי הסגרים את טירת-צבי בציפייה ליציאתו של "השייח'"... ביום ראשון הוזעקה המשטרה הבריטית, ובחסותה חזר יוסף לעבר הירדן. מאז חדל לרכוב דרך השדות, ונאלץ לחזור בליווי משטרתי עד סיום החריש.

סופו המר של שייח' זינאתי:

ב-1946הקרן הקיימת לישראל מינתה ל"מוכתר המוכתרים" של היישובים העבריים בעמק-בית- שאן את יהושע ברוכי, ובמסגרת תפקידו ריכז מטעמה את רכישת הקרקעות באזור. בזכות קשריו המיוחדים עם השייח'ים, בתקופה זו רכש ברוכי ברחבי העמק אלפי דונמים. מי שמכר ליהושע חלק גדול מהקרקעות, היה מוחמד זינאתי,שגר בעבר-הירדן. הוא היה מתקשר עם יהושעבתיווך ערבי מבית-שאן. יום אחד, ב-1947נרצח המתווך ע"י שליחיהוועד הערבי העליון, וליהושע נודע שזינאתי הוא הבא בתור, הוא הזהירו, וזינאתי זילזל בהודעתו, ואמר שאיש לא יעז להתקרב אליו.יום לאחר מכן הוא נרצח בחיפה...

גם על יהושע ברוכי הוצא גזר דין מוות, וההגנה אף סיפקה לו לתקופה מסוימת "שומר ראש", דבר מאוד לא מקובל באותם הימים. בסופו של דבר הוברח יהושע לאירופה, שם עסק בענייני עלייה, ושב לארץ רק אחרי קום המדינה.

יוסףנויבואר(שמשמעותו בעברית "איכר חדש"),עלה לארץ ב-1936, מתוך מגמה לחבור לקיבוץ רודגס. בפברואר 1938 הצטרף אל מייסדי קבוצתטירת-צבי, שהייתה הראשונה בקבוצות 'הקיבוץ הדתי'. ידיעותיו במכונאות סללו לו את הדרך לעבודה במוסך הקבוצה במשך 17 שנה. בתחילת שנות הארבעים נשלח מטעם ט"צ לעבר הירדן המזרחי לעבודה בטרקטור במטרה לעזור בחריש לשייח זינאתי הבדואי.

בטירת-צבי, במשך שנים רבות, היה יוסף לסרוגין טרקטוריסט, מנהל הפלחה, מנהל המוסך, וחוזר חלילה. יוסף מעולם לא למד לימודים סדירים בתחום החקלאות, את כל התמחותו עשה בשטח.

ב- 1968 מסר את ריכוז הפלחה לנתן פורשר, והחל לעבוד בשה"מ (שירות ההדרכה והמקצוע), במשרד החקלאות, כמדריך בנושא הפלחה. בעבודה זו המשיך עד צאתו לגמלאות בגיל 70. לאחר מכן, המשיך בהדרכת חקלאֵי עמק-בית-שאן ובקעת הירדן מטעם המועצה האֲזורית והמפעלים האֲזוריים, והיה נערץ על חקלאי העמק ובקעת-הירדן.

בשנת 1995 הוכרז יוסף "יקיר העמק", על המסירות וההתמדה בתפקידו כמדריך בתי צמיחה ועל תרומתו להצלחת הענף במושבים שבטיפולו.

כאשר ניגשתי אל יוסף ובירכתיו על קבלת התואר, אמר לי: "זכיתי להצטרף לאנשים המעטים ששומעים את ההספד עליהם בחייהם"...

כמו כן זכה עוד בחייו בפרס 'העובד המצטיין' של משרד החקלאות שנתן לו שר החקלאות דאז,אריאל שרון, ובפרסהוקרה, שהוענק לו בטקס בפקולטה לחקלאות, בשנת 1992.(מתוך ויקיפדיה בערך "יוסף נויבואר).

הַשְּׂרֵפוֹת

חלק בלתי נפרד מהווי טירת צבי היוהַשְּׂרֵפוֹת. לפני קוּם המדינה, היו אלו בעיקר הצתות של השכנים העוינים, שֶׁכֵּן, מה קל יותר מאשר להשליך גפרור ביום שרב בשדה חיטה מוכן לקציר?!

כאשר הצופה על גג הטירה היה מודיע על עשן העולה מאחד השדות, מייד היו מצלצלים בפעמון הגדול שהיה מוצב ליד חדר האוכל, צלצולים מהירים (להבדיל מהצלצול הָאִטִּי שהזמין את החברים לארוחות או אל האסיפות). מַחְבְּטִים ושקים רטובים תמיד היו מוכנים, ובהישמע הצלצול המהיר, היו נחפזים כולם לכבות את השרֵפה. בסופו של דבר, מי שבסוף כיבה את האש היה בדרך כלל פס החריש שנחרש בחיפזון בתוך השדה, איתר את האש, ומנע את התפשטותה.

אחרי קוּם המדינה, היו נערכים מראש, ועל פי דרישת חברת הביטוח, בכל חלקה היו חורשים פסי בידוד נגד אש. יוסף, שלא הסכים לוותר על החיטה בפסים אלה, היה שולח קומביין לקצור את החיטה לפני שחרשו אותם, ואפילו היה טורח לכבוש בהם את הקש.

לפני פסח, עם התקרב "עונת הַשְּׂרֵפוֹת", היה מתפרסם על לוח המודעות סדור עבודה קבוע לכל הקיץ. בכל יום, בתום העבודה, היה נרתם טרקטור זחל למחרשה קבועה ב"היכון" לכיבוי אש. במחסן מיוחד אוחסנו מטפי כיבוי (מינימקס, כך קראנו למטף הכיבוי) ומחבטים.

לשתי עֶגְלוֹת כּיבוי היה מוצמד טרקטור, כך שבשעת הצורך ניתן לצאת ולכבות את האש מייד. במשך שנים רבות היה ירמי לויטס אחראילהכנת עֶגְלוֹת הכּיבוי ולחיבורן לטרקטור.

פורסם בדף השבועי ערש"ק"עקב"כ"ב באב תשע"ב10.8.2012


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)