דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ד' >>  זיכרונות של ילד חוץ
 

גדליה גינזבורג מֻכָּר לרבים בטירת-צבי כבעל תפילה בחגים. גם יודעים שהוא נשוי לאלישבע לבית נויבואר. אך לא הכול מַכִּירים את סיפורו האישי עת היה "ילד חוץ" בטירת צבי.בשנות ה- 50 היו כאן ילדי חוץ לא-מעטים, ולאחר שעברו "טירונות" קצרה, הפכו (בדרך כלל), חלק בלתי נפרד מחברת הילדים.

זיכרונות של "ילד חוץ"גדליה גינזבורג

בתום מלחמת השחרור, אבי (השני), הרב ברוך ישר ז"ל, התמנה לשמש הרב הראשון של העיר עכו. כיוון שאז עדיין לא נוסד שם בית-ספר מתאים, בכיתה ג' נשלחתי לקְרִיּות הסמוכות, ושם למדתי במסגרת דתית (יחד עם דוד שחק, עם פישקה ועוד). בכיתה ו' נדרש פתרון אחר, ואבא שהתוודע לקיבוצים הדתיים, כמדומני בעקבות בקשת שדה אליהו לספק מחצלאות כשרות לסוכה במקום קיצוץ סכך מהעצים, התעניין ומצא שבטירת-צבי יש כיתה מתאימה היכולה לקלוט מספר ילדים מהחוץ.

כיוון שלא נמצאו בשבילי מיטה ומזרָן, הועמסה מיטה על גג אוטובוס בעכו, ונפרקה והועמסה שוב על גג ה"מאסף" מחיפה לטירת-צבי. יצאנו מרציף 9 בשעה 9.15, והגענו לתחנה האחרונה, הקיבוץ האחרון, בערך ב- 12.30.

ילד ממושקף, אולי לא חיוור (כי התרוצצתי בחופשה עם חברים על חומות עכו העתיקה ליד הים), אבל שונה קצת בבגדיו, בסלנג הדיבור, בוודאי לא רגיל לקום בחמש ורבע (!) להתעמלות בוקר...

ובכל זאת, אינני זוכר קשיי קליטה. משפחת פרידמן אימצה אותי היטב במלוא הזכויות והחובות, ולשמחה ז"ל ולעליזה (תבדל"א), אני חב את תודתי. מהיותי כבר 3 שנים בבית אנשים אחרים, ובמשפחתי רק בחופשות, לא היה זה שינוי כה גדול, מה גם שגם בני המשק תִּפקדו עצמאית בבית הילדים, והקשר למשפחותיהם היה מספר שעות קטן ביום.

למדנו בחדרים העליונים של הטירה. מהמורים אני זוכר את שמחה, איזי לוין, אורי אליאב, נעמי אריאל ז"ל וברוך תור יבל"א. אני זוכר טראומה מהימים הראשונים:הודיעו שבשבוע הבא יהיה מבחן ב'דיש'. פחדתי מאוד, הרי אני לא יודע בכלל לדוש, ומה יהא עלי? כשהתברר שזה לא 'דַיִשׁ' אלא 'די"ש' כלומר 'דברי ימיישראל', הוקל לי...

השתלבתי היטב גם בעבודה אחה"צ, בדילולים ובעישובים אין סופיים, ובסתיו – בִּקְטיף הכותנה הידני לתוך השק שעל המותניים. אהבתי את המרחבים ואת הטבע; עד היום הם מִידִידַי הטובים ביותר.

לא הייתי ספורטַאי מצטיין, לא במשחקי הכדורגל (לפעמים עם נתן בירנד ועם יעקב צוהר ז"ל) וגם לא ב'פירמידות' שעשינו עם ישראל רוז; הייתי אולי קצת 'פְלֶגְמָטִי', אבל לא הייתי היחיד.

נדמה לי שלאה יורב ז"ל, המטפלת שלנו, שמה עלי עין ודאגה לכל מחסורי. שרה ז"ל, בִּתָּהּ, מצאה מכתבים מאמי אל לאה, ובהם היא מודה לה על הטיפול בי בזמן שחליתי במחלה כלשהי.

כשהגעתי למצוות בשנת תשט"ו (1954), שמחה הכין אותי לקריאה בתורה ולימדני הלכות תפילין, וחגגתי בשבת לך-לך בטירת צבי. בשבת אחריה חגגנו שוב בבית הכנסת המרכזי בעכו, ו"ילד הפלא" בנו של הרב, קרא חלק מפרשת 'וירא', שהספיק להכין. העדפת הקיבוץ מעידה על משהו...

אני זוכר שהעלינו הצגה בשם "סלט ירקות" בבימויו של צביקה סלונים, שהיה נח"לאי במחלקה ששהתה במשק, ובזכות כישרונותיו היה מדריך שלנו, בבני עקיבא (ראוי לציין שצביקה, איש ארץ-ישראל מובהק, זכה השנה ב'פרס מוסקוביץ' לציונות דתית על פועלו ב- 40 השנים האחרונות). תפקידי בהצגה היה לדקלם במבטא יקי משהו כמו "תפוחי אדמה, תפוחי אדמה, גדלים בקרקע, גדלים בקרקע".

לא חוויתי את חוויות הקייטנות עם יצחק שָׁשַׁר האגדי, או את תחרויות המָסיק, משום שב'חופש הגדול' נסעתי הביתה לעכו (אשתקד ערכנו טיול 'שורשים' לעכו וסביבותיה עם עשרות נכדינו ב"ה, ובעתיד נעשה אי"ה משהו דומה בט"צ).

הייתי גם בפנים וגם בחוץ. לכן כשהתרשמתי מאוד ב"כינוס התורני" לילדי כתות ח', בחג השבועות, בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ביקשתי מהורי לרשום אותי להמשך לימודיי בישיבה, וזאת למרות תגובות צוננות של חבריי לַכּיתה בקיבוץ. אלו היו שנתיים חשובות ויפות בנערותי; חברים מאותה תקופה סיפרו לי כי בִּימי ששי היינו קצת מטיילים בסביבה או הולכים ברגל לים, ואני, ה"קיבוצניק" הייתי המומחה לענייני טבע וחקלאות, ככל שרכשתי בִּשְׁלוש השנים הקודמות.

ובכל זאת, לאחר שנתיים, ביקשתי לחזור לקיבוץ. ועדת החינוך דנה בכובד ראש, אם לקבל את הילד שנטש באמצע התהליך החינוכי, ולבסוף הוחלט לקבלו שוב, בזכות עצמו או אולי בזכות אבות...

בכיתה י"א הייתי שותף ללימודים ולתעלולים בבית הספר, קיבלתי אחריות בעבודה אחה"צ: כגון, לרתום בעצמי את 'חסידה' הפרידה, ולצאת לְקַלְטֵר את שורות הפלפל או החצילים, להעמיס סמיטריילר ב- 800 אַרְגְּזֵי עץ מלאים גזר בגובה 12 או 14 קומות. ואז התחלתי גם לנהוג בטרקטור, ברשות או בלי רשות... אחת לשבוע יצאתי לבית-שאן עם אחינועם הוניגמן ז"ל, להדרכת נוער בבניין הסראיה הישן, ורקדנו גם בלילות שבת במשושה של חדר האוכל ריקודים כמו: 'קוּמה אֶחא', 'הזקָן של יוסף', 'וּשאבתם מים בששון' ועוד.

בכיתתנו היו עוד ילדי חוץ: שאול, יורם גלר, חיים נרסון (היום פרופסור לחקלאות), ולזמן-מה גם יאיר ארזי (מִיתוֹמֵי כפר-עציון). היו 'ילדי חוץ' גם בכיתה שמתחתֵנו. בקיבוץ פעלה באותן שנים גם חברת-נוער, גם בנים ובנות אלו היו ללא הורים לידם בארץ, או לא בכלל.

כשאני מנסה באמת לחזור 50-60 שנה אחורה, דומני, שחייתי ללא רגשי נחיתות או קנאה בבני המשק. חייתי כפי שתנאי חיי הכתיבו לי, בנועם ובשמחה. ייתכן שלהרגשת השִוויון עם בני המשק שהוריהם לידם, תרמה גם צורת החיים באותן שנים, שלא אִפשרה ולא נתנה מקום להחצנת רגשות של הורים לִילָדים – נדמה לי שנשיקת 'לילה טוב' בהשכבת הילדים הקטנים הייתה המקסימום המקובל, וגם זה, לא תמיד...

פורסם בדף השבועי ערש"ק"פנחס "כ"ג בתמוז תשע"ב13.7.2012


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)