דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ד' >>  ניקוז המים והכרם
 

ניקוז המים, המטעים והכרם

מַעְיַן אבו פראג'נובע ליד התל שנשא אז אותו השם, והיום הוא נקרא 'תל מנורה'/'מצפה מתניה', והמעיין שלידו נקרא (רשמית)מעיין הטירה– כאשר הגיעו מייסדי טירת-צבי, הוא זרם בתעלת עפר לעבר המקום שהיום עומד בו מגדל המים. בשנה הראשונה שאחרי העלייה על הקרקע, ניקזו את כל הנביעות, העמידו עליהן בריכות בטון שקישרו ביניהן צינורות בטון, והמים זרמו בהם במקום בתעלה הפתוחה. הצינור עבר דרך מגדל המים לעבר שתי בריכות עפר ששימשו בריכות אגירה להשקיית המטעים שנותרו בירושה מחוָתו של מוסה אל עלאמי, חוות א – זרעא (שכונת "גגות בטון" בנויה במקום שהיו בו הבריכות).

הברֵכה הייתה מתמלאת ומתרוקנת לפי צורכי ההשקיה, ולנו היא שימשה לברֵכת שחייה. כאשר פני המים היו גבוהים, שחינו וצללנו, ובכלל לא העלינו על דעתנו שאפשר לצלול במים בעיניים פקוחות ואפילו לראות משהו מלבד בוץ...כאשר ירדו פני המים, התפלשנו במי האפסיים.

מתחת לברֵכות היה 'שיבר' גדול שֶׁדַּרְכּוֹ היו מי הברֵכה מוזרמים בתעלות עפר לאורך שׂדרות עצי קזוארינות הנטועים שתי וערב כשבכל משבצת, חלקת פרדס שהושקתה במי התעלה.

מסביב ל'שיבר', נוצרה תעלה עמוקה, רחבה ובעלת דְּפָנות תלולות. זכורים לי שני מקרים שילדים נפלו אל תוך התעלה ונסחפו בזרם. למרבה המזל, בכל אחד מהמקרים זינקה אחת המטפלות לתוך התעלה וּמָשְׁתָה את הטובע (פעם אחת היה זה דני שור שזרק אבן לתוך התעלה ושכח להיפרד ממנה, ובפעם השנייה, יונתן נויבואר). מתברר שבטיחות לא הייתה הצד החזק של טירת-צבי באותם ימים...

המטעים כללו בעיקר פרדס לימונים, תפוזים, אשכוליות וגם כמה עצי חושחש (כילדים, גוייסנו לא פעם לקטיף בפרדס, ואחד התעלולים הקבועים שלנו היה להציע לִילָדים אורחים שהצטרפו אלינו, לטעום את פרי החושחש שמבחוץ היה כתום עז ועורר חשק לטעום ממנו. רק אז, לקול צחוקנו, היה מגלה את טעמו החמוץ עד מאוד של החושחש).

כשהגיעו ילדי הנוער התימני, לימד אותנו סעדיה בידאני לאכול ארבה על חצי לימון...

באחת החֲלָקות, נטעו בננות, שמפאת רגישותן הרבה, בעת קרה ("כפור" בפי ותיקינו), היה צורך להגן עליהן; כיצד? בין שורות העצים היו מדליקים חבילות קש בניסיון להתגבר על הקור, ולאחר כמה כישלונות, חוסל מטע הבננות.

לאֵזור שדרות הקזוארינות קראנו בקיצור "השׂדרות", ולנו, הילדים, היה אסור באיסור חמור לצאת לשם בלי ליווי של מבוגר.

ממש מתחת לבּרֵכה, נטעו כרם שֶׁכּוּנה "הכרם הישן" להבדילו מ"הכרם החדש" שניטע באחת מֵחֶלְקוֹת הקזוארינות (עוד לפני שנטעו את הכרם מעל השכונה החדשה כיום).

השורות המוּדלות יצרו מבנה של צלעות שביניהן סככה מְצִלָּה ועליה הודלו גפנים מזן סולטנינה. זני הענבים היו בעלי שמות אקזוטיים, כמו 'פנינה', 'מלכה', 'מדלן', 'אלפונס' ו'מוסקט' הכהים ועוד. ההשקיה הייתה באמצעות הֲצָפָה בערוגות מפולסות. וזכר למתקני ההשקיה ניתן לראות בַּחֲצֵרוֹ של זכאי.

בהמשך, נטעו את הכרם "החדש" ליד הפרדס, בין שׂדרות הקזוארינות, ומאוחר יותר את הכרם מצפון לברֵכת חלבוני, מעל השכונה החדשה דהיום.

את הכרם ניהלו חברים שונים; הראשון היה יוסף הראל, והיו גם אחרים כמו מרדכי מאירי, ברוך אריאל, איזי לוין ועוד. לעת הבציר היו מגייסים רַכַּז-בציר. זכורים לי בעיקר שמשון כספי וקיבֶּה, אך היו גם אחרים.

לבציר עצמו היו מגייסים את ילדי המשק שהשכימו כדי להתחיל את העבודה באור ראשון.לפני תחילת העבודה הייתה עוברת עֲגָלָה רתומה לפרד, ומחלקת לאורך השורות את סַלֵּי הבציר הריקים. אותה עגלה גם חזרה ואספה את הסלים המלאים ענבים, והעבירה אותם לסככת האריזה. האורזות המיתולוגיות היו צפורה קלי וחנה הוכמן, שמאוחר יותר צירפו אֲליהן אורזת צעירה – סימה גבעון.

כשהשמש כבר עמדה ברום הרקיע, הגיעה לסככה ארוחת הבוקר שהמנה העיקרית בה היו כמובן, ענבים בשמנת.

הכרם שימש גם מקום עבודה לחניכי בני עקיבא לדורתיהם, כשהיו מַגיעים למחנה עבודה בעת חופשת הקיץ, או להכשרה לפני גיוסם לנח"ל, ובין שורות הגפנים, בצד אשכולות הענבים, לבלבו גם לא מעט אהבות...

בתום יום העבודה, 'נשפכו' כל הבוצרים לבריכת הבוץ לשחייה ולהתרעננות.

ברבות הימים נעקרו הַחֲלָקוֹת הישנות, ונותר רק הכרם ממערב למשק. עקב רווחיות נמוכה, בשנות השבעים נעקר גם הוא, ואיזי לוין עבר לחלק ארוחות וכבסים בין בתי הילדים, כשהוא רכוב על טרקטור ג'ון דיר קטן וּמְהַוֶּה מקור לקנאה בין הילדים.

פורסם בדף השבועי ערש"ק"בלק"ט"ז בתמוז תשע"ב6.7.2012

הדפס

[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)