דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ג' >>  הקמת בית הספר המשותף
 

זיכרונות ממחזור א' של בית הספר- בתשע"ב בית הספר שק"ד חגג 60

טירת צבי בשנותיה הראשונות, הייתה מבוֹדדת וּרחוקה מאזור יישוב יהודי.תריסר ילדי הקבוצה, ילידי 1937ו-1938 קובצו לכיתת לימוד אחת. חגי ברוכי, הבוגר בילדי טירת צבי, יליד1935, יחיד בקבוצת הגיל שלו, בהיותובן 7 (!) נשלח להתחנך בקבוצת יבנה, ואת הוריו בטירת-צבי היה מַגּיע לבקר רק בחגים!

ילדי המשקעדיין לא נכנסו למסלול לימודים תקין, וכל הניסיונות להקים בית ספר מקומי, נעשו על גבם. מורים שניאותו לבוא לעמק, היו חסרי ניסיון ואף התחלפו מדי שנה, כך שהתפתחות הכיתה לא הייתה משביעה רצון. בשנת 1950 הגיעו הילדים לכיתה ז'. בתנאים שנוצרו, לא ראו אנשי טירת-צבי אפשרות אחרת, וכל ילדי הכיתה נשלחו ליבנה, שם היו תנאי בית ספר משופרים. לחופשות הם יצאו רק בחגים...

מאחר שלאחר שנתיים כבר היה מחזור של ילדים כמעט בכל שנה ושנה, הוחלט לבדוק הקמת בית ספר משותף עם שדה-אליהו ועם עין-הנְצי"ב.

הוקמה ועדה משותפת לבדיקת הנושא, ועל אף שהיה ברור לכולם שבלי שיתוף פעולה לא יוכל אף קיבוץ בודד לפתור לבדו את בעיות החינוך בכיתות הגבוהות, נמשכו הדיוניםיותר משלוש שנים. כל משק ניסה לשכנע את שותפיו להקים את המוסד המשותף בתחומו.

טירת-צבי טענה כי בשבע השנים הבאות יהיה מספר ילדֶיהָ כפול מילדי שדה-אליהו, והיא אף בנתה כבר בניין מתאים; שדה-אליהו טענה כי היא יושבת במרכז הגוש וכי כבר פועל בה בית ספר משותף עם עין-הנצי"ב; וזו האחרונה הזכירה את מקומה בפרשת הדרכים ובתנאי אקלים ונוף מצויינים; לשלוחות הצעירה היה אז בגיל בית הספר ילד אחד בלבד,(גדעון לייטנר),ולכן לא הייתה צד בדיון...

בשל המתח שנוצר בין הקבוצות – עד שהיה נדמה שהגוש עומד להתפרק, הוזמנה מזכירות הקיבוץ הדתי והִציעה פשרה, אך ההצעה נדחתה!הקיבוצים החליטו לפתור את הבעיה בעצמם ובסופו של דבר, טירת-צבי ויתרה, ובתחילת שנת הלימודים תשי"ד (ספטמבר 1953) נפתחבית הספר המשותף בשדה אליהו.

על פי "נקום ובנינו" מאת נחום ברוכי.

בחישוב מהיר, אם כך, בתחילת שנת הלימודים תשע"ג (ספטמבר 2012) יציין בית הספר רק59שנים לקיומו! האם מונים את הימים כשילדי עין-הנצי"ב וּשדה-אליהו למדו יחד ללא ילדי טירת-צבי? או מתחילים לציין את שנת ה- 60 ממלאת 59 שנים?

לפני הקמת בית הספר, כאמור,כיתת "הגדולים" גָּלתה לקבוצת יבנה, ולכיתות הבאות – בשלב הראשון פינו בבית-הילדים לכל כיתה חדר ששימש כיתת לימוד.

בעת ההתקפה הגדולה ב-ו' באדר תש"ח, שהתה כל כיתה בבית ילדים נפרד, אך אחרי ההתקפה, ריכזו אותנו בבית ילדים אחד, ומאז שוב לא נפרדנו.

בשנת תש"ט, נבנה בית הספר "הישן" (היום חדרי אירוח "רימון") ובו שלוש כיתות לימוד. כעבור שנתיים, כבר לא הספיק המקום בכיתות, והבוגרות (ה'-ו') עברו ללמוד בשני חדרי הקומה השנייה של הטירה. אנו לא היינו ערים לכך, אך בשנים אלה, כפי שכתב נחום, בין קיבוצי האֵזור סער הוויכוח, ובשיאו קמה טירת- צבי ובנתה את בית הספר "החדש" (היום בניין המזכירות והנהלת החשבונות), וזאת כדי ליצור 'עובדה קיימת', אך הדבר לא שכנע את השותפים...

לבד מכיתות הלימוד בבתי הילדים, ואחר-כך בביה"ס הישן, היו לנו גם "סניפים": באֵזור בתי הנעורים היום, היו עשרה 'בתי סוכנות' שהיוו צורת משולש ועל כן נקראו כמובן "המשולש". מֵעֵבֶר לו היה צריף מט לנפּול בן שני חדרים, שלפני כן היה מועדון הנח"ל, אך לנו הוא שימש חדר אחד ללימוד נגרות עם המורה יהודה שפייר (אביה של ציפה רוט), שבמקביל גם היה מורה להתעמלות. והחדר השני, "חדר הטבע" של אורי אליאב, ונאצרו בו אוצרות כמו שלדי חיות, פירות וזרעים מעניינים ככל שאסף בעבורנו אורי, לְלַמְּדֵנוּ טבע. ליד הצריף עברה תעלת השקייה של הפרדס, לאורך שְׂדרת הקזוארינות שהגיעו אז עד ליסודות שכבר הונחו, ושנים המתינו עד אשר קם ונבנָה עליהם בית-הכנסת. כאשר זרמו מים בתעלה, נהגנו להשיט בה בהפסקות סירות נְיָר ו"צוללות" – בקבוקים (מזכוכית – פלסטיק עוד לא היה), שמילֵאנו אותם במים עד חציים. בתוך השְׂדרה ניצבו ה"מתקנים": קרש ל"שיווי משקל" ועוד כמה מתקנים, ושם התעמלנו תחת שרביטו של יהודה.

המורים היו חברים, כמו איזי לוין, ברוך תור ועוד, או מורים מבחוץ.

שעורי נגינה, זמרה ומוסיקה, למדנו עם דבורה גרוס, שהייתה גם מורת כיתה א', ולפעמים הלכנו לחדרה כדי להאזין ליצירות קלאסיות כמו סימפוניית הצעצועים, או כדי ללמוד שירים, למשל, "עַל יַד הַנַּחַלטְרַקְטוֹר זַחַלאָץ נֶחְפָּז.הוּאמִתְנוֹעֵעַוְזוֹרֵעַ גַּרְעִינֵי פָּז...".

לא רחוק מחדר האוכל הקימו צריף ששימש מועדון הילדים, ובו אכלנו (כמובן) בנפרד מהורינו.

חורף תשי"א היה גשום מאוד. העולים הרבים שוכנו במעברות באוהלים, בצריפים, בבדונים וכיוצא באלו מבנים זמניים. בחורף הסוער הוצפו המעברות, וטירת-צבי, כמו גם קיבוצים רבים אחרים, קלטה ילדי מעברות במסגרת מבצע "קורת גג". אנחנו עברנו זמנית לאכול בַּחֲדַר-האוכל, והם התגוררו במועדון הילדים עד סוף החורף. היו אלה 'ילדי רחוב' במובן הפשוט של המלה; מהם למדנו כמה מ"עובדות החיים" שעד אז לא היו ידועות לנו, כמו גם לקלל ולנבל את הפה באופן חפשי...

כאמור, בתשי"ד עברנו ללמוד בשדה-אליהו בבית הספר שנקרא אז "בית הספר המשותף לקיבוצי הקיבוץ הדתי בעמק בית שאן" (עכשו כבר אפשר לנשום)... היינו שני שנתונים (כתות ז'-ח') שלמדו באותה כיתה. בכל שנה אוחדו כמה מקצועות לימוד, כך שכעבור שנתיים, כבר היינו כיתה אחת לכל דבר אך המשכנו להיקרא כתה ח'-ט', ט'-י' וכן הלאה.

המפגש עם ילדי שדה-אליהו (שלא היו בוגרי "קורת גג" כמונו), היה קשה בעיקר למורים משדה-אליהו. למשל, היו לנו אותם השמות התנ"כיים, אלא שבטירת צבי הם נֶהֱגוּבמלעילבעוד שבשדה אליהו,במלרע. כמובן, בתוקף עדיפותנו המספרית הם עברו מהר להגייה שלנו.

בבית הספר היו בהתחלה ארבעה צריפים: שלושה שימשו חדרי כיתות, והרביעי היה חֲדַר המלאכה של יהודה צונץ(שלעתים היה גם המחליף של נהג המשאית), וחדר הציור של חסידה לנדאו משלוחות. באחד הצריפים היה חדרון זעיר ששימש חדר המורים. מאחר שלא היו די חדרי כיתות, כיתה א' של אותה שנה למדה באחד מחדרי העיון של בית הכנסת בטירת צבי עם המורה דבורה גרוס כמובן.

אחת המורות (משדה אליהו) נהגה לבוא ללמד (גיאוגרפיה), בחולצה ללא שרוולים, וילדי שדה-אליהו טרחו לספר לנו ששנה קודם עדיין באה ללמד כשהיא לבושה מכנסיים קצרים...

לבית הספר נסענו במשאית פורד ירוקה שהוצבו בה לאורך הארגז ארבעה ספסלי עץ. בתום שנת הלימודים הראשונה, כבר סולקו הספסלים האמצעיים כדי להותיר מקום לעוד תלמידים. שמחה פרידמן התמנה למנהל בית הספר, וכתוספת, התמחָה באריזתנו במשאית הצפופה דחוקים ולחוצים כסרדינים.

בשנים ההן בתגובה לפגיעות באזרחי ישראל, צה"ל נקט "פעולות תגמול" שביצעו בדרך כלל הצנחנים, ואנו, חדורי פטריוטיזם, התעתדנו כמובן להתגייס לצנחנים. תקופה זו הסתיימה כאשר צה"ל יצא ל"מבצע סיני" בסתיו 1956. ליד צריפי בית הספר נחפרו תעלות-מגן ויחידת מילואימניקים התמקמה בסמוך.

בנסיבות אלו, ביקשנו מוועדת החינוך לאפשר לנו אימון בנשק, כדי שנוכל לסייע בהגנה בשעת הצורך. למרבה הפלא, הבקשה אושרה, ואחד המכי"ם מגרעין גאולים העביר לנו אימונים ברובה צ'כי ובסטן, וכתוספת – תִּרְגֵּל אותנו באימוני שדה שבשיאם הסתערנו ו"כבשנו" את תֵּל אַבּוּ פַארַג' מול עיניהם הכלות של הכיתות הנמוכות...

שיא האימון היה כאשר ירינו במטווח, ומאז הותר לנו לשאת נשק בטיולים ובסיורים בסביבה.

בינתיים, כיתת "הגדולים" שלמדה ביבנה התפרקה, ואת החודשים שנותרו להם עד הגיוס לצה"ל הם העבירו בבית הספר. מכל מקום, בספר דברי הימים של בית הספר, "לא סופרים אותם" ואנחנו נחשבים למחזור א'…

כאשר הגענו לכתה י'-י"א, נוכח אי שביעות הרצון ממצבנו הדתי, הוחלט לשלוח אותנו לכמה חודשי "חיזוק" בישיבת כרם ביבנה. אינני יודע עד כמה "התחזקנו", אבל יצרנו קשר טוב עם בני גילנו בקבוצת יבנה וגם עם כמה מתלמידי הישיבה. בשנים הבאות המיזם הזה הוּכַּר כ"תכנית י"א" .

בשנת תשי"ח הגענו לסוף כתה י"א-י"ב. מרבית תלמידי י"ב המקורית, החליטו להמשיך במסגרות אחרות, ונותרנו כיתה מצומצמת.

לקראת סיום שנת הלימודים תשי"ט החלו לדבר על בחינות בגרות. עד אז, הנושא בכלל לא עמד הפרק. בית הספר עדיין לא היה מוּכָּר ע"י משרד החינוך, וכל הנבחנים עשו זאת בבחינות חיצוניות. ככל הזכור לי, אף אחד לא עשהבגרות מלאה, אולם בשנים הבאות, רובם ככולם השלימו את החסר.

בשנה זו החלו בירורים שונים לגבי השירות הצבאי. שנה קודם, מחזור שלם של בני יבנה התגייסו ושירתו כמדריכי נוער בגדנ"ע. כאשר העלו בפנינו את האפשרות הזו, ממש נעלבנו. אנחנו הרי רצינו כולנו להתנדב לצנחנים. בסופו של דבר הושגה פשרה, וכולנו התגייסנו לנח"ל במסגרת "בני משקים לפיקוד" תוך הבטחה שמי שירצה דווקא לצנוח, יוכל לעשות זאת במסגרת הנח"ל המוצנח.


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)