דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ג' >>  יום הזיכרון לחללי צה"ל
 
יום הזיכרון לחללי צה"ל נולד בטירת צבי?!
לפי עדותו של ההיסטוריון מוקי צור, יום הזיכרון נקבע לראשונה בד' באייר בשנת 1940 לזכר הנופלים במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט(שאלתי את מוקי מדוע איש אינו זוכר זאת, והאם באמת התקיים "יום זיכרון" זה? ענה שאינו יודע והוא מַניח שלא נקלט, אך בכתובים זה מופיע).
ד' באייר הוא יום זיכְרון גבורהללוחמי צבא ההגנה לישראל שנתנו נפשם על הבטחת קיומה של מדינת ישראל וללוחמי מערכותישראל, שנפלו למען תקומת העם, להתייחדות עם זכרם ולהעלאת מעשי גבורתם.
בשנים 1949–1950 נערכו ימי הזיכרון לחללי מלחמת הקוממיות ביום העצמאות עצמו, והיחידה להנצחת החייל שבמשרד הביטחון, בשיתוף עם צה"ל, קבעה את סידורי האזכרות בבתי-הקברות הצבאיים. אולם שילובם של האבל והאזכרות בשמחת העצמאות יצר אוירה מכבידה מבחינה רגשית, ומשום כך הועלו הצעות אחדות בנוגע למועד הראוי לציין בו את יום הזיכרון. בדיון הציבורי בנושא זה ניתן משקל מכריע לעמדת המשפחות השכולות; אלו באמצעות נציגיהן, תבעו, לקבוע יום זיכרון כללי וארצי.בינואר 1951דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחוןהקים אתהמועָצה הציבורית להנצחת החייל, שהייתה שותפה להתוויית הדרכים להנצחת הנופלים. המועָצה המליצה שיום ד' באייר – ערב יום העצמאות – יהיה "יום הזיכרון הכללי לגיבורי מלחמת הקוממיות", והצעתה זו אושרה בממשלה לפני יום הזיכרון השלישי. לקראת יום זיכרון זה, ועדה מיוחדת*, שחבריה היו ראש היחידה להנצחת החייל שבמשרד הביטחון וחברים במועָצה הציבורית להנצחת החייל –ועדה זו, גיבשה גם את מנהגיו של היום, ובהם צפירת דומייה, הדלקת נרות זיכרון, תפילות, טקסים בבתי-הקברות הצבאיים, אמירת "יזכור", טקסים בבתי-הספר ושידורי רדיו מיוחדים, ובהם קריאת דברים על אודות הנופלים וקטעים מִכִּתְבֵיהֶם. עקרונות תוכניים אלו מתקיימים עד היום(מתוך אתר הכנסת).
*כנראה[ועד כה אין לי עדות מוסמכת על כך],בין חברי המועָצה הזו היה גם משה אונא חבר שדה אליהו, נציג הקיבוץ הדתי בכנסת, שהִציע את מה שכבר למעשה הונהג בקיבוץ הדתי, והצעה זו התקבלה.
נחום ברוכי, במסגרת עבודת הדוקטור שלו על הקיבוץ הדתי, חקר את נושא"יום הזיכרון ויום העצמאות"ונתקללראשונהבהתלבטויות שקדמו לו.
מתוך הדוקטורט של נחום ברוכי
יום העצמאות
שאיפתה של תנועת הקבה"ד ליצור יהדות דתית חדשה, הצועדת עם הזמן ורלבנטית להווה, הגיעה לביטוי הבולט ביותר בחגיגת יום העצמאות. בעוד עם ישראל כולו, והיהדות הדתית בפרט, מתלבטים בשאלה, כיצד יש לבטא את המהפך ההיסטורי בחיי העם.[1]קמוחברי טירת צבי ועשו מעשה.
...אין לך סוגְיה המסמלת יותר מיום העצמאות את שינוי המציאות הלאומית ואת הצורך ואת ההזדמנות להגיב ברוח הדתיות המתגבשת... ההבנה שאיש לא יעשה זאת אם לא הם, הפיחה בהם אומץ להכין ולבצע תכנית חדשה בלבוש מסורתי, ובה חגגו את "יום המדינה" הראשון. אחד מחידושי המחקר הנוכחי הוא העובדהשחברי טירת צבי היו הראשונים שיצרו את המתכונת הדתית לציון היום, ושמתכונת זו הורחבה להיות דגם של כלל הקיבוץ הדתי, וברבות השנים הפכה לנחלת רבים בציונית הדתית.
חודשיים לפני יום השנה הראשון להכרזת המדינה, גם "עלונים", ביטְאון הקה"ד, קרא לציין את היום כראוי: "המאורעות הגדולים אשר ראו עינינו מבקשים לייחד להם יום בשנה [...] אין חג בלי קדושה [...] ציבורנו, אשר עירב את דרך התהוות המדינה בדמו, ידע גם לשמור על צביונו ועל תוכן חגו".[2]בערב פסח 1949, שמחה פרידמן, בדפיבטירה, סרטט קווים מנחים לתכנית החג ולאופיו, והזמין תגובות. בשבוע שאחריו הצטרפו אליו החברים מאיר אור ואברהם-יצחק מרחביה, ובשבועיים שנותרו עד ה' באייר, דנו חברי טירת צבי, גיבשו תכנית, והוציאו אותה לפועל, ומאז הפכה למסגרת לרבים.[3]
בקרב היוזמים פיעמה תחושה עמוקה של שליחות. "מתוך ראיית אחריותנו לעתיד האומה" הזהיר פרידמן מפני קלות ראש, כי "הדורות שיבואו לא יסלחו לנו על כל הזנחה". לא היה להם ספק שהעם זקוק לתכניתם. עם זאת הִכִּירוּ בבדידותם, אפילו בחוג המצומצם של היהדות הדתית הציונית. "אנו יכולים להיות יוזמים, אולם אין בכוחנו בלבד לקבוע" ציין אור. המכשול העיקרי שעמד בפני הרעיון הגדול, היה הרבנות "ויש לפקפק אם החלטה כזאת תבוא בדורנו". לכן נמנעו השלושה מכל רעיון חדשני שיש בו ספק הלכתי. תחושת דחיפות חריפה ליוותה אותם, כי "מה שלא נחליט השנה, ספק אם נחליט בתקופה מאוחרת יותר".
התכנית הושתתה על ארבעה יסודות: חגיגיות, הודיה, זיכרון ולאומיות. החגיגיות תושג על ידי הכרזת שבתון כללי "מערב עד ערב". כלומר, הפסקת העבודה מבעוד יום, כבכל ערבי שבת וחג והקפדה על שביתה מוחלטת מעבודה עד מוצאי היום. אווירת הֶחָג תתחזק על ידי לבישת בגדי שבת וקיום תפילות שבהן ישולבו כל תוספות החגים שאינן מסופקות מבחינה הלכתית. לרבות קריאה בתורה ובנביא. יש להרבות בשילוב קטעים מוּכָּרים. גם ניגוני התפילה יהיו אלו הנהוגים בחגים. הסעודה במתכונת שבתית, תפתח בקידוש על היין, בברכת שהחיינו ובקטע מברכת הגאולה שבהגדה של פסח וכמובן זמירות (שירי הציונות).
החברוֹת התבקשו להביא את פָּמוֹטוֹת השבת, ולהדליק נרות על שולחנות הסעודה.
במהלך הבירורים עלה לראשונה הרהור לגבי תקֵפותם של מנהגי האבלות בספירת העומר.
מוטיב ההודיה היה המרכזי בתכנית. "אל נאנראה את עצמנו כפויי טובה כלפי מי שהוציאנו מעבדות לחרות". והוא התבטֵא באמירת הלל שלם בערבית ובשחרית. השאלה ההלכתית של חידוש ברכות שלא נקבעו על ידי הקדמונים הייתה חיונית לאופיו החגיגי של היום. אמירת ברכת הגפן וברכת שהחיינו אינן זקוקות לאישור רב, מה שאין כן בְּבִרְכוֹת ההלל וההפטרה. "רצוי שההלל והקריאה יהיו בברכה, אלא שעד שיימצאו הרבנים שיסמכו את ידיהם על החידוש, ספק אם כדאי לתקן קריאות שתהיינה נחותות מהקריאות המסורתיות, ובזאת יקבל חג הקוממיות מעמד נחות לחגים האחרים" – דברי מרחביה. לבסוף נקבע שיאמרו הכולללא ברכות. באשר לתוכנֵי הקריאות, הוצעו פרקי פרשת עקב, "בהם יש ביטוי נמרץ למאורעות הגדולים של כיבוש הארץ, וביטוי לתנאים המוסריים הנדרשים כדי לזכות בה". המפטיר יקרא את דברי הנביא ישעיהו(פרק י"א)על השלום האוניברסאלי באחרית הימים.
לגבי ביטויו של הרְכיב הלאומי נחלקו הדעות. בהצעת שמחה פרידמן המקורית, הַמִּפְקָד, הנפת הדגלים ותהלוכת הלפידים היוו רְכיב מרכזי בתכנית היום. מאיר אור הסתייג מהם מחמת היותם 'ביטוי של קסרקטין', תחת זאת, חיפש דרך לשלב את הדגלים בתוך בית הכנסת, אולי בהקפות כדוגמת 'הושענא רבה'.
אברהם יצחק מרחביה[אביה של חברתנו בתיה פורשר ז"ל], היה הראשון שהִצִּיעַ להקדים ליום הקוממיות, יום זיכרון לנופלים[אחיו אליעזר הי"ד היה מנרצחי כפר-עציון],"גם להם אַל לנו להיות כפויי טובה. ד' באייר הוא "יום עציון", 'ובהיותו שיא בהקרבת העם לגאולה, הולם הוא להיות ליום אזכרה והתייחדות כללי לכל הנופלים". עוד הציע, לחבר את מגילת העצמאות (כדוגמת מגילת אסתר) שבה יקראו בְּטִקְסֵי הֶחָג.
בסופו של דבר, "חג העצמאות נחוג בטירת צבי ברוב פאר וחגיגיות, בתפילה ובסעודת חג"[4].
בשנת 1950, לקראת יום העצמאות השני, המזכירות הפעילה של הקיבוץ הדתי, הנחתה את כל הקבוצות לחוג את החג במתכונת שנקבעה טירת צבי. הֱוֵי אומר, תפילת ערבית ובה הלל ללא ברכה, טקס הנפת הדגל בליווי מקהלה, פרקי קריאה ויזכור. סעודה עם קידוש (אשר גאלנו) וברכות הגפן ושהחיינו.[5]

פורסם בדף השבועי ערש"ק"תזריע-מצורע"כ"ח בניסן תשע"ב 20.4.2012


[1] הדיון הציבורי התנהל מעל בימות ציבוריות שונות, עיתונות מליאת הכנסת והממשלה. ראו למשלהצופה, י"ג ניסן תש"ט, 12.4.49.
[2] יום העצמאות,עלונים ל"ז, אדר- ניסן תש"ט, עמ' 2.
[3] פרידמן, 'לקראת חג הקוממיות',בטירה, ערב פסח תש"ט, 13.4.49. אברהם יצחק, 'לקראת יום העצמאות',בטירה, 19.4.49. מאיר אור, 'מסורת חדשה',שם. תכנית חג העצמאות, ל' בניסן תש"ט, 29.4.49. כל הציטוטים בפסקה הבאה לקוחים מהרשימות הללו.
[4] סיכום שנת תש"ט,בטירה, ר"ח כסלו תש"י, 9.12.49,
[5] חג העצמאות בטירת צביי"מ 59, תמוז תש"י.

[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)