דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ג' >>  פסח במצור
 
קטעים מעובדים על פי סיפור אמיתי שנכתב ע"י מאיר אור, ופורסם ב"עמודים", בניסן תשט"ז.
הימים בין ו' באדר ובין חג הפסח תש"ח היו בטירה מלאי עבודה. בימים אלה היו צריכים להשלים את כל מה שהחסירו בכל החודשים שקדמו להתקפה: לחפור מקלטים, להקים גדרות, לאמן את החברים בשימוש בנשק, ואת בני הנוער לְקַשָּׁרִים. העבודה הייתה רבה, והזמן קצר.
ההתקפה מצאה את טירת צבי בלתי מוכנה לגמרי: לא היו די עֲמָדוֹת, לא היו מקלטים, אף הַמַּטֶּה שכן בצריף בעל גג מִפַּח, ומשם ניהל המפקד את המערכה.
אפילו גָּדֵר של ממש לא הייתה מסביב לשטח המחנה. אמנם המא"ז דרש להתקין גָּדֵר שתהווה מכשול ממשי נגד אויב, אך המזכירות לא נענתה מחוסר תקציב.
למרות כל הבעיות, עמדה טירת צבי במשך שבע שְׁעות הקרב, והניסה את האויב.
לאחר ההתקפה החלה תקופה של עבודה קשה ואימונים. ביום ובלילה עסקו בביצורים ובאימונים, והזניחו כמעט לגמרי את עבודות המשק.
כך עברו הימים, והנה הִגיע חג הפסח. בהמולה הכללית הצליחו לעמוד גם במצוַת "ניקוי פסח". רֶבּ דוּביד (לימים, 'הרב דָּוִד נשר', ראש המחלקה לכשרות ברבנות הראשית, ואז השוחט של "טיב" וגם פוסק הלכה לעת מצוא), פסק שיש לנקות בִּיסוֹדִיּוּת רק מקומות שיש בהם חשש חמץ ממש.את ליל הסדר ערך הפעם ר' דוּביד עצמו שוויתר על מנהגו הקבוע לנסוע לליל הסדר אל הוריו. הוא הקדים ל"קַדֵּשׁ" כמה מילים, וציין את ייחודו שלהחג הפעם(בבדיקה בלוח נמצא שפסח תש"ח חל בשבת, ולפיכך, שביעי של פסח חל ביום ששי ולאחריו שבת שגם בה עדיין אוכלים מצות).
בחול המועד שוב חזרו הכול לעבודות. לרגל המצב, בניגוד לשנים קודמות, הפעם הגיעו אורחים מעטים בלבד.
הגיע שביעי של פסח. נהג המשאית שהיה צריך להביא בערב החג מצרכים, הגיע עם כניסת החג ברגל לטירת צבי. הוא סיפר שמשאיתו נתקעה ליד קיבוץ שדה נחום, וכֵיוון שלאעלה בידו לתקנה, הכניס אותה לַחֲצַר שדה נחום, ויצא ברגל הביתה.
הצטערו החברים; הרי במכונית נותרו כל צורכי החג: מצות, תפוחי אדמה ובשר, שבלעדיהם לא יוכלו להכין את סעודת הֶחָג. מחסן המכולת היה ריק כמעט לגמרי. האקונומית הסתמכה על המצרכים שיגיעו. אפילו מצות לכולם לא נשארו. בלית ברירה אספו מחדרי החברים מעט מצות ל"המוציא", וערכו סעודת ליל חג מצומצמת.
למחרת, בשעת תפילת שחרית, שֶׁבְּהֶעְדֵּר בית כנסת בטירת צבי, נערכה כמובן בַּחֲדַר האוכל, נכנס לפתע למטבח בחור גְּלוּי ראש מאנשי שדה נחום. הוא הסביר לְתורנית המטבח המופתעת, כי אחרי שהנהג מטירת צבי הלך לדרכו, הם בדקו את המשאית, וכשראו שהיא עמוסה במצרכי חג, הבינו, שבטירת צבי נשארו ללא אספקה. לכן, העבירו במשך הלילה את המצרכים למשאית שלהם ועתה, בבוקר, הביאו אותם לטירת צבי. כדי לא לפגוע בקדושת החג, וכדי לא להרגיז את חברי טירת צבי, החנו את המשאית במטע הזיתים המרוחק מעט מהמשק, והוא מבקש שיבואו עימו כמה חברים כדי לפרוק את המשאית.
בחדר האוכל סער הוויכוח. חברים טענו נגד "חוצפת" אנשי שדה נחום שחיללו את הֶחָג לעיני כול; אחרים טענו שכוונתם הייתה טובה, והא ראיה, שהחנו את המכונית בחוץ. הם לתומם חשבו, שכיוון שממילא אינם שומרי מצוות, נוכל אנו לאכול, שהרי לא אנו הבאנו את המצרכים בחג. שעה ארוכה לאחר התפילה לא נרגעו הרוחות. הוסכם, כי אחרי החג ישלחו לשדה נחום מכתב, ובו יודו להם על עזרתם, תוך ויתור להבא ולתמיד על "שירות דֹּב" כזה. משנרגעו הרוחות, החלו לדון "מצה זוֹ – מה דינה"?
ר' דוּביד שנכנע סוף סוף להפצרות אביו, נסע בשביעי של פסח לירושלים. בְּהֶעְדְּרוֹ, הוחלט שכמה חברים שלמדו בצעירותם בישיבות, יעיינו בדבר. החברים סירבו. לטענתם, הם למדו בעיקר גמרא ולא דינים, וכידוע, אין פוסקים על פי הגמרא. רק אחרי הפצרות רבות והצהרת החברים שהם יקבלו כל פסיקה, נֵאותו לִבְסוֹף שלושה "בחורי ישיבה לשעבר"לעיין בדבר. הם הלכו לחדר הקריאה, הביאו ספרי הלכה, שקלו וטרו ובסופו של דבר החליטו שהמצות והאוכל מותרים באכילה.
לאחר יציאת החג, יצאו מטירת צבי שני מכתבים: אחד לשדה נחום בו מודים להם על עזרתם, אך מבקשים מהם לא לחזור בעתיד על חילול שבת ומועד. מכתב אחר נשלח אל רבה של עפולה, ובו תיאור מפורט של הבעיה ושל הפתרון שמצאו, והוסיפו שאלה, אם נהגו כדין כשהתירו לאכול.
משדה נחום לא התקבלה תשובה. לעומת זאת, הרב ענה בהרחבה, ולפני שנכנס לבירור ההלכתי הקדים: " ... מסתכל אני על מחזה מול מחזה: מצד אחד – בחורי ישראל קדושים, כשהיה להם מחסור במצות, שהובאו להם ביום טוב, מתעוררים לעיין בכובד ראש, מצה זו, מה תהא עליה, אם מותרת באכילה בחג או שתהא מונחת ומשומרת לאוכלה לאחר החג. ובשעה שאתם יושבים ומדיינים, אני מהרהר מה עבד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? נראה לי כי הוא אומר: "ניצחוני בני, אתם מנצחים אותי ואת תורתי. אשריכם ישראל!"
"ומצד אחר – בחורי שדה נחום, שאין מִצְווֹת חביבות עליהם כל כך, כשמתארים לעצמם שבטירת צבי ירעבו בחג, לא שוהים כלל ורותמים את האוטו שלהם ומביאים להם את הַמַּצּוֹת שיאכלו לשובע נפשם.וגם כאן הקב"ה קא מחייך ואומר: ניצחוני בני! (ואכן, גם חברי שדה נחום נקראים "בנים") ... הרהרתי בעבירה זו שעשו וחשבתי, שזו היא עבֵרה לשמה, לשם אהבת רֵעים".
לאחר מכן בא בירור הלכתי נרחב על הפעלת מנוע ביום טוב ועל "מתוך שהותרה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך";והרי אין לך צורך גדול מזה. ולא היה אפשר להכין מערב יום טוב. כן מברר הרב את הבעיה של תחומיןוכו' וכו' והוא מסיים בדברים:"הרהרתי לצדד שלא נֶעֶשׂתה עבירה מדאורייתא בהבאת המצות לשכונתכם, וכדי שלא תרעבו ביום טוב, ששמחת יום טוב היא מצוה מן התורה, ובפרט שלא להתענות ביום טוב – יש לצדד בזכות החברים משדה נחום שחשו להביא לכם את המצות. אין ספק, יפה עשיתם שהִתַּרְתֶּם לעצמכם לאכול, וִיהֵא לכם לִבְרִיאוּת, וַהֲרֵי זו הלכה מפורשת בשולחן ערוך (סימן תקט"ו ס"ק ט'),
וכל הקולות המנויות שם שייכות לעניין הזה, ואין להיות צדיק יותר מהשולחן ערוך".
שמחו חברי טירת צבי שלא נכשלו באיסור, וכיוונו לדעת גדולים.
פורסם בדף השבועי ערבשבת"ראשון של פסח"י"ד בניסן תשע"ב 6.4.2012

לראות את התמונה בהגדלה - לחץ כאן


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)