דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ב' >>  בעקבות ההתקפה הגדולה - האם לפנות את הילדים
 
בזמן ההתקפה, בהעדר מקלטים, שהו כל הילדים בבתי הילדים. המטפלות הורו להם לשכב על הרצפה על שקי יוטה שהוכנו מראש. אולם, פגיעת פגז בבית הילדים של כיתה א' הבהירה לַכֹּל שאי אפשר לסמוך על הנס, ויש להתחפר במהירות, ובעיקר, לחפור מקלטים בעבור הילדים.
מייד החלו בהתחפרות. אולם, מאחר שההתקפה התרחשה ביום שני בשבוע, לא הספיקו עד השבת לסיים אפילו בניית מקלט אחד! באין ברירה המשיכו בבניית המקלטים בשבת, ואנו, הילדים למדנו מונח חדש "פיקוח נפש", ואף הבנו את משמעות הביטוי "חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה"(מס' שבת).
הדברים הבאים עובדו על פי מה שכתב אז מאיר אור.
גם לאחר ההתקפה ב-ו' באדר, לא העלה איש על דעתו שנוציא את הילדים מטירת צבי. כולנו זכרנו את הוויכוחים הסוערים בשנת תרצ"ח, עת אליהו גולומב וברל כצנלסון דרשו להוציא את הילדים מהטירה מחמת הסכנה לחייהם. זכרנו גם איך התקוממנו נגד דרישה זו, איך ראינו בה הריסת רוח הקרב של החברים. ידענו, ההרגשה שאנו נלחמים למעננו ולמען ילדינו מוסיפה אומץ לא יתואר ללוחם. על כן, כלל לא עלה על דעתנו שבשנת תש"ח נעשה את שלא הסכמנו לעשות בתרצ"ח.
היינו בטוחים שהפעם, שלא כמו אז, לא יכריחונו להיפרד מילדינו.
הספק הראשון חדר ללב עם קבלת הידיעה על פינוי הילדים מגוש עציון. ראינו שגם בתש"ח יכול להיות מצב המכריח להוציא את הילדים מֵאֵזוֹר הסכנה. ובכל זאת ידענו שיש הבדל בין גוש עציון המנותק לבינינו.
הספק השני צמח לעת המערכה על משמר העמק. הערבים החלו להפגיז בתותחים, והיו נאלצים להוציא את הילדים מהמקום תוך סכנת נפשות להם וְלִמלוויהם. אולם, עמידתה של משמר העמק הוכיחה לנו, כי יש בידינו לעמוד גם נגד תותחים. למה לנו לעשות דבר שיכול להחליש את רוח הלוחמים?!
...ביום א. ז' באייר תש"ח(יומיים אחרי הכרזת המדינה)החליטה ועדת הביטחון שלנו להתחיל בהכנות לפינוי הילדים,אם יהיה צורך בכך.
בסוף אותו שבוע חזרו חברים מחיפה, וסיפרו על מה שקורה בעמק הירדן ועל כיבוש מסדה ושער הגולן בידי האויב.
הם סיפרו גם, שרק ברגע האחרון הצליחו להוציא משם את הילדים, וכיון שהדבר נעשה בחיפזון, לא הספיקו לקחת את כל מה שדרוש לילדים.
האם זה מה שמחכה לילדינו? האם באמת מוכרחים לחכות לרגע האחרון (ואולי גם אחרי האחרון)?
המזכירות החליטה להתחיל בביצוע הכנות לפינוי.
נערכה רשימה של מטפלות ועובדות שירות שיתפנו עם הילדים.
נקבעה "מזכירות" מבין המטפלות וכן בעלי תפקידים כמו רכז אספקה וגזבר.
במקביל, הוחל באריזת בגדים, מיטות ומזרָנים, כך שיהיה אפשר להוציאם במהירות עם הילדים.
הכול היה מוכן. חסרה "רק" החלטה עקרונית שזהבאמתמה שאנו רוצים.
במוצאי שבת, י"ב באייר, התכנסה בטירת צבי ישיבת מועָצָה, כשהסעיף היחיד על סדר היום היה פינוי הילדים.
עקב הַהַאֲפָלָה, נערכה הישיבה על הדשא, לאור הירח המלא של אמצע אייר.
במהלך הדיון נשמעו ברקע רעמי התותחים והתפוצצות פגזים בסביבת בית יוסף.
מִדֵי פעם עלינו על גג הטירה וראינו את הֶבְהֵקֵי ההפגזה. בתנאים אלו, היה עלינו לקבל החלטה!
החברים שהגיעו מחוץ לטירה דרשו לפנות את הילדים מייד, וַאפילו לא לחכות לפקודה לשם כך.
החברים ששהו בטירת צבי, ולא ראו בעיניהם את מפוני עמק הירדן היו שקטים יותר. הם שקלו את הנזק שפינוי הילדים יביא למקום.
המלחמה רק החלה. אין לדעת כמה זמן היא תימשך... הפעם תוקפים אותנו צבאות סדירים, להם שיש תכניות אסטרטגיות משלהם. הם שואפים לבתר את היישוב היהודי לחלקים-חלקים, ולכן הם תוקפים במקומות שייתנו להם יתרון צבאי... בכל אופן, מטרת האויב היא להגיע למרכז הארץ. אנו הרי יושבים בפינה נידחת (והפעם, טוב שאין מובילים אלינו כבישים טובים)... אין בקרבתנו גם שום מפעל בעל חשיבות... האֻמנם ישפיעו החשבונות הישנים שיש לנו עם כנופיות קאוקג'י על מפקדי הצבאות? לכן, יש תקוה, שלא נצטרך לפנות את הילדים בכלל. מוטב שנערוך את כל ההכנות לשעת הצורך, אך אל נעשה שום מעשה אלא אם כן יהיה ברור שאין ברירה אחרת...
מאוחר מאוד בלילה החלטנו:
א.נברר עם מפקד הגדוד(אברהם יפה, מפקד גדוד גדעון (13) של גולני),אם הוא מקבל על עצמו את האחריות על פינוי הילדים או שבכוונתו להטיל זאת על האזרחים.
ב.האם המטה ידאג מבעוד מועד למקומית אכסון מתאימים.
ג.האם ההחלטה היא צבאית בלבד או שנלקחים בחשבון גם גורמים נוספים.
לאור תשובת המג"ד, נחזור ונדון בדבר.
בינתיים, הוטל על המזכירות לכנס אסיפת חברים, ולדווח על המצב, וכן לקבוע מי ייצא עם הילדים בעת הצורך.
למחרת נפגשנו עם מפקד הגדוד.
המג"ד הודיע חד-משמעית שהוא לא מאשר הוצאת הילדים בלי פקודה מפורשת ממנו. אם יהיה צורך, הצבא יעשה כל מה שנדרש, כדי להקל על פינוי, אולם, אין הוא יכול לקבל אחריות מלאה על כך. צריך להבין, אנו במלחמה! בשום מקום אין "חוף מבטחים" בטוח. פינוי הילדים מהוֶה צעד ראשון לפינוי כולל, וכבר היו מקרים כאלה:אילו היו שם ילדים, בוודאי לא היומפקירים את המשק!(נראה לי שהכוונה לנסיגה ממסדה ושער הגולן שנעשתה מייד אחרי פינוי הילדים משם. ר).
הלוחמים במערכה זו אינם רק החיילים במדים; כל אחד נדרש לשמור על עמדותיו. לכן, אנו נאלצים להחזיק גם את ילדינו בקו החזית.
באסיפת החברים באותו הערב, נמסרה דעתו של מפקד הגדוד ולא נמצא איש שיערער עליה.
כך, ללא ויכוח נוסף, נקבע שאנו לא נפנה את הילדים בלי פקודה מפורשת.
סוף דבר: הילדים נשארו בטירת-צבי, והצבא הצליח להתגבר ולהדוף את הפולשים משערי הבקעה שלנו.
הערה אישית: אנו, הילדים שדובר בהם,כלל לא ידענועל תכנית לפנות אותנו מטירת צבי. הדבר נודע לנו רק לאחר שהכול נגמר בשלום.

פורסם בדף השבועי ערש"ק"תצוה"ח' באדר תשע"ב 2.3.2012שנה כ"ו גיליון 20


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)