דוא"ל / נייד / טלפון:
סיסמה:
זכור אותי שכחתי סיסמה
 

היסטוריה >>  סיפורי ראשונים חלק ב' >>  נפילת אריה וייל ויעקב יוסף מיליונר
 
אריה וייל ויעקב יוסף מיליונר נפלו בקרב-יז' באדר תרצ"ט (8.3.1939)
לאה יורבמספרת:
כמה ימים לפני פורים תרצ"ט, נסעתי לרופא-שיניים לעין-חרוד. בעין-חרוד הייתה לי חברה עוד מהקורס לרפתנים, וחבר שלנו היה שם בהשתלמות לעובדי-מטעים. נשארתי שם אחרי טיפול-השיניים ושאלתי, מה עושים? איך לחזור הביתה? היה שם רדיו כזה סודי, והתקשרו לטירת-צבי ושאלו, מה לעשות? הודיעו, שלמחרת יהיה אוטו שלנו בבית-שאן ליד הרכבת.נסעתי לבית-שאן ברכבת-העמק - ולא ראיתי אף אוטו!אז המשכתי לנסוע עד בית-יוסף. ירדתי מהרכבת, דפקתי על דלת של אחד הבתים, וביקשתי שילינו אותי בלילה. למחרת – נסעתי ברכבת חזרה לעין-חרוד. כעבור כמה ימים הודיעו לי להגיע למסילות, כי שם יעבור האוטו שלנו שמביא פרודוקטים הביתה לכבוד שבת. נסעתי למסילות, ופגשתי את האוטו, שנסעו בו לטירת-צבי עוד כמה חברים וחברות.
בגלל שהיה לי פה נפוח מעקירת השיניים – אני ישבתי ליד הנהג, והשאר עלו למעלה וישבו על השקים. איתנו נסעו כמה "גפירים"(נוטרים)בתור אבטחה, כי הדרך הייתה מסוכנת. כשהאוטו הגיע למקום שהיום הירידה לעין-הנצי"ב, המפקד החליט שיורדים מהאוטו לבדוק את הדרך – כי בשני הצדדים היו עצים. פתאום שמענו יריות! אנחנו – הבחורות – נשכבנו מתחת לאוטו כדי להסתתר מהיריות, ולא ידענו מה קורה. לקראתנו הגיע איזי שפרינגר בטרקטור, כדי לסחוב את האוטו אם הוא ישקע בבוץ.כשהוא שמע את היריות – הוא ירה רקטות אדומות לאויר, כדי להזעיק את "חיל הספר" שישב ב"בית האדום" (איפה שהיום שדה-אליהו). עד שהם הגיעו – כמובן הערבים ברחו. והם – במקום לרדוף אחרי הערבים– התחילו לחקור אותנו מה קרה... היינו שלוש בחורות – ולא ידענו מה קרה. אז - עוד לא ידענו ששני חברים נהרגו – יעקב-יוסף מליונר ואריה וייל הי"ד.לקחו אותנו למשטרה בבית-שאן, וראינו את המתים שוכבים על הרצפה – זה היה איום ונורא. שם גם התברר שיעקב מרקוביץ נפצע קשה, ועוד חבר נפצע קל. הייתה איתנו החובשת נעמי בירגר, והיא אמרה שצריך לקחת את יעקב לבית-החולים. לא הייתה לה שום אפשרות לטפל בו שם. אבל עבר עוד זמן עד שהנוטרים לקחו אותו בעגלת סוס למסילות, ומשם באוטו לבית-החולים.
באותו זמן – בטירת-צבי ידעו שקרה משהו – אבל לא ידעו מה קרה. היה בוץ עמוק, ואי אפשר היה להגיע אלינו, כי המכוניות היו שוקעות בבוץ. בסוף – חיל-הספר החזירו אותנו בלילה לטירת-צבי מסביב – בדרך אחרת.כל החברים עמדו ליד השער וחיכו לראות מי מגיע ומי לא... ישראל יורב, בעלה של לאה, בכה מרוב דאגה...זה היה בתאריך י"ז באדר תרצ"ט.
עבר עוד זמן, עד שיעקב חזר לאֵיתָנו.ובמקום שקרה המקרה – הקימו אחר-כך את עין-הנצי"ב.
אפרים שילה(אז שולץ), היה בין הנוטרים שנשארו לשמור על המשאית. תיאר כך את מה שקרה:
"עזרה ראשונה, מהר מהר!" זו הייתה הצעקה מפי מרדכי (קובלינר) בהגיעו אלינו.
"יעקב מרקוביץ קיבל כדור בראש, הרוג, פצוע, יעקב מליונר נהרג ואריה איננו!"צעק בנימין, הפצוע ברגלו, חטופות.
...התקדמנו ולפנינו התגלתה התמונה האיומה בכל מוראתה. יעקב מליונר שוכב על בטנו, כפות רגליו תלויות מעל התעלה, פניו מופנים לכביש ורובהו בידיו כמוכן לפעולה, מוטל בלי רוח חיים. מהצד השני שוכב אריה וייל מת כשחצי גופו העליון על הכביש.יעקב מרקוביץ שוכב בלי הכרה בתוך התעלה, ובנימין לדרמן פצוע ברגל. מכאן ומכאן שלוליות דם, מוות.
אנחנו תקועים עם אוטו מקולקל וטרקטור, לפנות ערב בשממה, במקום שם כילו המרצחים זה עכשיו את מלאכתם...
אני רץ לאוטו להודיע למשטרה על הנעשה, להזעיק עזרה ורופא.
מגיע חיל הספר (הבריטי). מתחיל משא ומתן. אנחנו מזועזעים, דורשים להעביר מיד את הפצועים לרופא, לבית חולים. והם בשלהם. שאלות מייגעות לפרטים, איך קרה, איפה הרוצחים? מאין באו? לאן נסוגו? לבסוף, יורים לשמים ומודיעים לנו ברצינות צינית "הערבים ברחו"...לבסוף, הסכימו להעביר את הפצועים ואת הקורבנות למשטרת בית שאן. קפצתי על האוטו של חיל הספר, העליתי עליו את יעקב מרקוביץ, כרעתי על ידו, ניגבתי את פניו וכיסיתי אותו. הוא פקח את עיניו, - "הוי, יעקב חי, הוא חי!!! צעקתי: הביאו מים, מים! – יעקב פתח את שפתיך!" ויעקב: אה...נאנח ופתח. הגמאתיו מעט מים. "על חנו ועל מנו" הוא מלמל, הטיתי את אזני לשפתיו, והוא: תגיד "על חנו ועל מנו". ואני, בקול חנוק מדמעות חזרתי "על חנו ועל מנו"...
עברנו בבית שאן, והנה, עיניים נוצצות משמחה, ברקי שטן, חליפת ברכות שמחה בין חיל הספר והערבים. יום גדול להם היום: שני יהודים הרגו! ואני, עם חבר הנאבק עם מר המוות, בתוך שלוליות דם, ראשי מורד, ידי קפוצות. ויעקב: תגיד "על חנו ועל מנו" ואני אחריו, כשדמעותיי נגרות על בגדיו של חברי, דמעות כעס ונקמה: "על חנו ועל מנו"... הרגעים האלה היו הקשים ביותר בחיי, החזקתי חזק את רובי, לחצתיו בידי והוא דרוך, פתחתי וסגרתי את הנצרה, לרגעים רציתי לירות, לירות אל תוך עיני שטנה אלה, לתוך הניצוצות שהבריקו עלינו מסביב. ...כך הגענו לתחנת המשטרה. לתרועות גיל של הערבים מסביב הורדנו את הקורבנות לתחנה. אני נשארתי ליד יעקב. שוב, משא ומתן מייגע, שאלות ותשובות, שעה עוברת בצלצולי טלפון. הם מנסים להזעיק רופא מאחת הנקודות שלנו. עם מעוז אין קשר, החוטים נותקו. למסילות אין טלפון, מתל עמל אי אפשר להגיע....
... לבסוף נוסע אוטו של חיל הספר למעוז להביא רופא, ובינתיים הזמינו טקסי להעביר את הפצועים למחנה הצבא (היום מחנה גדעון).קפצתי על כנף הטקסי ונסעתי איתם. שוב אותו המחזה ברחובות בית שאן. במחנה הצבא יש רק חובש. טלפנו לשדה נחום, לעין חרוד... רק אחרי שעה הגיע הרופא משדה נחום ומיד אחריו, באוטו של חיל הספר, הרופא ממעוז, ובדקו את הפצועים. יעקב, אם לא יועבר מיד לבית חולים, הוא אבוד! כך הם קובעים.
שוב טלפונים. אנו מנסים להשיג טרולי של הרכבת שייסע מבית שאן לעפולה. שיחות, שיחות, ללא תוצאות. מצבו של יעקב מחמיר מרגע לרגע. הרופא נותן לו זריקה והוא נרדם.
חוזרים לבית שאן. הגיעה עגלת פלטפורמה רתומה לסוס. נעמי החובשת מלווה את הפצועים. הקורבנות נשארו במשטרה, ואנו חזרנו הביתה.
ואפרים יעירמוסיף:
נסענו בבוקר לבית שאן להביא את הקורבנות לטירת צבי.
שוב משא ומתן, לבסוף העבירו את הגופות על מכונית חיל הספר עד למחנה שלהם (בבית האדום). יותר, לא היו מוכנים. שלחנו שני חברים להביא עגלה מטירת צבי. רק בשתים עשרה בצהרים הגיעה העגלה וגם טנדר ממעוז. הטנדר שקע בבוץ ונאלצנו להעביר את האלונקות על השכם מהטנדר לעגלה ומהעגלה לטנדר. אחרי חצי יום נגמרה ההעברה. הבאנו את שני חברינו הביתה.
הביתה... למנוחתם... למנוחת נצח.
סוף דבר
בקצה הפרדס, בחלקת שעורה ירוקה הוקדש שטח לבית עלמין. גדליהו אונא, מורה ההלכה בטירת צבי, הלך לעולמו חצי שנה קודם ונקבר בהר הזיתים, ובאין מורה הלכה, כרו את הקברים כמקובל באירופה, כשהם פונים ל"מזרח" ולא לעבר ירושלים כמקובל בארצנו.
כשעמדו על הטעות, פנה מאיר אור לחותנו, הרב יוחנן זרחי, רבה של טבריה, וביקש הנחיות. פסיקתו הייתה: אין לפתוח את הקברים! ינוחו בשלום על משכבם. וכך ניתן עד היום לראות את 'קבר האחים' והוא פונה למזרח.
במלאת חמישים שנה לנפילתם, הציב משרד הביטחון על קברם, מצבות צבאיות, כיאה וכראוי לחללי מלחמות ישראל.

פורסם בדף השבועי ערש"קשבת"יתרו"י"ז בשבט תשע"ב10.2.2012שנה כ"ו גיליון17


[חזרה לראש העמוד] [הדפס]
|מפת אתר| תנאי שימוש | מדיניות פרטיות |


אתר לקיבוץמופעל במערכת קהילהנט רשת חברתית תפעולית לארגונים, אגודות, קיבוצים וישובים
כל הזכויות שמורות לקהילה-נט פתרונות תוכנה בע"מ 2003-2020 (c)